"מי שעוזר לכולם תמיד, מכחיש את ה'אני'  שלו", אמרתי לה והתבוננתי בפניה. היא זזה באי נוחות על הספה. ידעתי שהיא רוצה לחשוב על עצמה שיש לה רק תכונות טובות. ידעתי שלא קל לה עם המשפט הזה ועם השאלות שהוא מעלה. מי את בעצם? כמה את מסוגלת להיות את? מה המחיר שאת מוכנה לשלם על מנת לעזור? ואיפה עובר הגבול?

לשירה היה צורך בולט להיות בסדר עם כולם. אבל עם כולם. שכולם יחשבו שהיא בעלת תכונות טובות ותכונות טובות בלבד. לפי הראייה שלה היא הייתה צריכה להצליח לחיות בשלום עם כל אחד. ואם לא הייתה מסתדרת עם מישהו, הייתה חווה קושי גדול. אוטומטית הייתה מרגישה שמשהו אצלה לא בסדר.

יש אנשים עם תכונות טובות בלבד?

בעקבות זה, הייתה גם מרצה, 'פליזרית', נמנעת מקונפליקטים ולא הייתה מסוגלת להגיד "לא" לשום דבר. גם אם לא היה נוח לה ומתאים לה לעשות את מה שביקשו ממנה. המחיר ששילמה היה קשה ומעייף. היא עשתה דברים שלא תמיד התאים לה לעשות, שמה את צרכי האחר לפני שלה, לא אמרה מה היא מרגישה או מה היא רוצה.

מהצד השני, היא הייתה מתעצבנת ומתפוצצת לפעמים כשלא יכלה יותר לשמור בפנים,  ואז צועקת, מקללת. או שהייתה מוחקת לגמרי את הבן אדם מחייה ומתרחקת. ללא הסבר. או במילים אחרות, אין אדם עם רק תכונות טובות.

היא נעה בין שני קצוות הגרף. מפאסיביות – לאגרסיביות והפוך. כמו הענק הירוק. האסרטיביות כאמצע בריא, לא הייתה קיימת אצלה.

דואגת קודם לאחרים. זה בריא?

במקרה האחרון שקרה, מישהי שעבדה איתה בראשות שדות התעופה (אפילו לא חברה קרובה) ביקשה ממנה להחליף איתה משמרת והיא הסכימה. ערב לפני, שירה הבינה שהיא חולה מאוד והתלבטה עם עצמה אם ללכת לעבודה או לא. אחרי שלא הצליחה לישון כל הלילה מדאגה לגבי ל"מה יהיה אם לא תגיע למשמרת ותחליף את אותה בחורה?!", החליטה בבוקר לאסוף את עצמה ולהגיע. חמש שעות לאחר כך הרגישה ממש רע וחזרה הביתה, שם גילתה שהחום שלה עומד על 40 מעלות. מיותר לציין שגם בסיטואציה זו הבן אדם האחרון לו דאגה הייתה היא עצמה..

היא אמרה שהיא רוצה שינוי. שנמאס לה להמשיך ככה והתחלנו לעבוד. תחילה דיברנו על הדפוסים המרכזיים ועל המחיר שהיא משלמת במציאות היומיומית.

חידדנו 2 דפוסים עיקריים – הראשון, רוצה להיות בסדר עם כולם. מה זה רוצה? חייבת. השני, מעבר ישיר מפאסיביות לאגרסיביות ולהפך.

מה הם חושבים עלייך?

לאחר מכן בחנו את הרווח שלה מלרצות ולשים את צרכי האחר לפני שלה. המקום הזה גרם לה להרגיש נחוצה. מוערכת, אהובה. תחושה שיש לה  מקום. שצריכים אותה. מעבר לזה, היא נהנתה להרגיש שהיא נותנת מענה לאחר. לאורך התהליך עבדנו הרבה על חיזוק הביטחון העצמי שלה, ועל שינוי המחשבה. תרגלנו מצבי קונפליקט רבים שהיא נכנסה אליהם או נמנעה מלהיכנס אליהם. והיא עבדה על מה הרגישה, איך התנהגה, איך נתפסה בעיני הצד השני ומה אמרה. במקביל דיברנו על אסרטיביות, על להיות נעים אך תקיף כשצריך ולהציב גבולות שנוחים לנו.

שירה התאמנה על הסביבה שלה (משפחה, חברים, חברים ללימודים, חברים לעבודה, מנהלים) למדה לשמור על הגבולות שלה והפכה להיות ברורה ובהירה לגבי מה היא רוצה וצריכה. היא למדה להסתכל בעיניים, להגיד לא לפעמים, להתנהל במצבי קונפליקט, וכשביקשו ממנה משהו שלא נוח לה – מצאה דרך להגיד שזה לא נוח לה, מבלי לדאוג שיכעסו עליה אחר כך.

הנה שתי דוגמאות –

• כשאחותה ובעלה ביקשו ממנה מאד שתשמור על האחיין שלה באחד הימים – אמרה שהיא לא יכולה כי היא חייבת לשבת על העבודה שיש לה להגיש. היא התבאסה לא לראות את האחיין שלה, אבל לא היה לה קשה מולם. והם גם הגיבו בסדר גמור.
• באחד הבקרים כשהרגישה רע פיזית, ביטלה עבודה ולימודים. לא הרגישה רע לעשות את זה, כמו שהיה בעבר. היה לה ברור שהיא לא הולכת.

יש לי תכונות חיוביות. והן קודם כל אני.

במייל הסיכום ממנה כתבה לי שירה: "הבנתי שזה בלתי אפשרי לשמור על עצמי וגם על אחרים כל הזמן. פעם לא אפשרתי לעצמי.. הלכתי לעבוד חולה. שיניתי דברים שחשובים לי עבור האחר… אני מבינה היום שרק כשאשמור על עצמי קודם – יהיה לי מספיק לתת.."