"היא הולכת לעזוב אותי.. בגלל זה אני מתקשר. היא אומרת שנמאס לה שאני לא יוזם כלום אף פעם." זה היה אחד המשפטים הראשונים שאמר כשהתקשר בשעת ערב מאוחרת. "אני לא יכול לחשוב על לאבד אותה והיא הולכת לעזוב אותי. זה ברור לי".

היא הייתה שירה, החברה שלו בחמשת החודשים האחרונים. סטודנטית לעיצוב ואדריכלות פנים, יפה, כריזמטית, בעלת ביטחון עצמי גבוה ונוכחות מרשימה. הוא היה אורי, בן 24, עובד הייטק, מרוויח מצוין, נראה טוב, הרבה חברים. את שירה הכיר לפני חמישה חודשים במסיבה שעשה חבר על אחד מהגגות בתל אביב. ההתאהבות והמשיכה היו מיידים. יחד עם זאת, מהר מאד התחילו הפחדים והקשיים אצלו ובהמשך לכך גם ביניהם. המצב כרגע היה, שלשירה פשוט נמאס. היא אוהבת אותו אבל לא מסוגלת להמשיך עם להניע את הקשר קדימה רק בעצמה. היא לא מבינה למה הוא לא יוזם, ונמאס לה לנסות להבין.

למה הוא לא יוזם?

כשאורי הגיע, התחלנו לדבר על זוגיות בכלל ועל קשרים קודמים בחייו וזיהינו דפוס ברור וחוזר. "כשאני מתחיל להתאהב ולהרגיש, יורד לי הביטחון העצמי. אני הופך להיות מישהו אחר…" אמר. "אני חרד. סגור. לא עומד על שלי. מפחד שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד… חושב כל הזמן איך להתנהג ומה להגיד. שום דבר לא יוצא לי טבעי. אני מרצה אותה, לא נכנס לעימותים ובעיקר לא מצליח להיות מי שאני באמת וליזום את הדברים שאני רוצה שנעשה. זה לא הבן אדם שאני רוצה להיות, אני נגעל מעצמי שאני ככה, אבל לא מצליח לפעול אחרת."

השלב הראשון היה להראות לו שהוא מגיב בצורה טבעית לחלוטין למצב של חרדה. במצב כזה, הסברתי לו, אנחנו יכולים לפעול בשלושה אופנים: לקפוא, לברוח או לתקוף. במקרה שלך, אתה קופא.

לא יוזם. קופא

ציירתי לו את מהלך העניינים שתיאר:

אני מתחיל להרגיש שאני מתאהב ורוצה אותה

↓

אני מפחד לאבד אותה

↓

אני חושב כל הזמן מה היא תחשוב עלי. קופא. לא מדבר, מרצה. נותן לה להוביל.

=

תוצאה: אני לא אני מולה. היא מרגישה שעומד מולה מישהו חסר עמוד שידרה. מישהו שלא משתף, לא יוזם, לא עומד על שלו. קפוא. בסופו של דבר אני מאבד אותה והיא עוזבת אותי.

אם תמשיך להתחבא, היא תפסיק לחפש

אורי מסתכל על הגרף. חשבתי שיחייך, הרי התשובה מול העיניים. אבל יותר מהכל הוא נראה כמו מישהו שהולך להקיא. "מה?" שאלתי אותו. חיכיתי זמן רב לתשובה עד שסוף סוף הצליח לדבר. "את יודעת מה הכי עצוב?" הוא שואל רטורית, "אני רק מסתכל על זה, השרירים שלי מתכווצים ואני קופא. ברור שאני לא מצליח לדבר. וכל המעגל הזה מתחיל מהתחלה…". "כל זה נכון", עניתי, "אבל לא ברור לך מה יכול להיות כאן פתרון נהדר?". "ברור," הוא עונה. "ברור, אבל לא קל."

לא יוזם? תתאמן!

אז נכון שלא קל, אבל אורי הרים את הכפפה. הוא התחיל להתאמן על להביא את עצמו לתוך הזוגיות במקום את התבנית שהיה תקוע בה. יחד עם הפחד הצליח להגיד את הדברים שהוא רוצה להגיד במקום את מה שחשב שהיא רוצה לשמוע. לספר את הסיפורים שמעניינים אותו במקום את  אלו שחשב שיעניינו אותה.

ושירה, ברור שהייתה מרוצה. הרי יצאה איתו כדי להיות איתו, לא עם מישהו שהוא לא. ועוד מישהו קפוא ולא משתף. זמן לא רב אחר כך, כשהאימון נגמר בהצלחה (היום שירה ואורי הם זוג נשוי עם ילדה) שאלתי אותו מה למד מכל התהליך.

"למדתי את החשיבות של לדבר את מה שאני רוצה לומר במקום לשמור בפנים ולפחד מהתגובה." סיכם, "אחרי שעבדתי על פתיחות, שיטות דיבור ודרכים לפתוח גם את הנושאים החשובים והכואבים יותר, אני יודע שגם אם יהיה עימות, הוא יהיה מציאותי וחשוב שנפתור אותו. עימותים כבר לא מפחידים אותי, להפך, אני מבין שהם אפילו חשובים." ואולי גולת הכותרת "אני לא מפחד היום שאני לא מספיק טוב. אני מבין שאני מי שאני וזה מספיק טוב. זה אפילו מצוין…"