שונאת אותה. שונאת את הפרצופים שלה, את הפרצוף המכוער שנהיה לה כשהיא צועקת ואת השפתיים שלה שיורדות כלפי מטה. אהבת אם. ממש. שונאת שהיא לא צפויה. כל שנייה יכולה להתפרץ פתאום. שונאת שהיא צורחת על אבא, ומקללת. שונאת שהוא מקלל אותה בחזרה. כל היום הם צורחים וצועקים אחד על השני. וגם עלי. בטח הולכים להתגרש. שיתגרשו. אולי ככה יהיה שקט בבית הזה.

שונאת את זה שאף פעם אין כסף  בבית. אין כסף לטייצים לשיעורי ספורט, אין כסף לבגדים, לספרי לימוד. הלימודים התחילו וחסרים לי ספרים. לא מזיז לה. לא מזיז להם. אמרה לי להגיד למורה ש"לא היה בחנות". לשקר. לא מזיז לי כבר.

אהבת אם ואב? ככה זה אמור להראות?

בערבים כשאני רוצה לצאת היא לא מוכנה להסיע אותי. לכולם יש מי שיסיע אותם. רק לי אין. אבא לא מוכן, לאמא אין כוח ומבחינתם שאני פשוט לא אצא "כי אין מי שיחזיר אותך". מה הקטע שלהם? מה הם רוצים? שאני אסע בטרמפים? למה? למה אני תמיד צריכה להיות שונה בכל דבר? למה אמא של דנית מוכנה לבוא ב 4 בבוקר ואמא שלי לא? הורים לא אמורים לאהוב אותך?

שונאת את הלימודים. שונאת שאף אחד לא עוזר לי בשיעורי בית. כשביקשתי אמא אמרה שאין כסף למורה פרטי. מרגישה שאימא אוהבת את דן יותר. אותו היא מחבקת. מנשקת. אותי לא.

רזה מאהבה

אם הם לא יאהבו אותי, מי יאהב אותי?

בוכה. עצובה הרבה. יושבת בחדר, סוגרת את הדלת ובוכה. מרגישה חרא. לבד. נמאס לי. לפעמים פשוט לא בא לי לצאת מהמיטה. בשביל מה? בשביל עוד יום נוראי? לא יכולה יותר לשמוע את הצעקות שלהם. לא אוכלת. רזה מאד. בתת משקל. עושה לה בכוונה. רואה שהיא בלחץ מזה שמעירים לה שהבת שלה נורא רזה ושזה נראה כבר ממש ממש לא טוב.

נראה לי מזיז לה יותר שמעירים על זה ולא מה יהיה איתי באמת. אוהבת אותה. למה היא לא אוהבת אותי בחזרה..?

אהבת אם ואב וביטחון עצמי – מתוך אינטיליגנציה אבהית, ד"ר עלי כ"ץ

התפתחותו של תינוק מודרני קשורה ליכולתו הרגשית הקוגניטיבית להתמודד עם לחצים ואתגרים של עולם תחרותי, מציף וסבוך. הכוח ההישרדותי העיקרי בעולם כזה הוא תחושת ערך עצמי אותנטית, יכולת תקינה לקשר אנושי, והיכולת לפתח את הפוטנציאל האישי שלך מעבר לגבולות הגוף של שרירים, אינסטינקטים והורמונים. כישלון בערכים הללו עלול להוביל לדיכאון, שהוא האויב הגדול של העת החדשה.

כדי לרכוש ערך עצמי ותחושת אמון, הילד צריך בראש ובראשונה דמות מטפלת שקשובה באופן עקבי לו ולצרכיו, נהנית במחיצתו ומביטה בו  ב"עיניים מיטיבות" ומוקירות. זו בדיוק הסיבה לכך שכל ילד זקוק להורה במשרה מלאה. "אם העיניים האלה (אמא – אבא) אוהבות אותי כל כך", אומר הילד לעצמו, "מבינות וקשובות לצרכי, כה שמחות לקראתי, אז כנראה שאני באמת שווה, בעל ערך, אהוב וחשוב". העיניים הללו גם מעצבות את התודעה הראשונית של התינוק והילד למושג הבסיסי ביותר בחיינו, והוא עולם הקשר. אם אכן העיניים האלה מיטיבות, אז התינוק גם יפתח אמון בעולם, באנשים סביבו, ירגיש בטוח בנוכחות האחר, לא יהסס לאהוב ולהתמסר, וכמובן עם הזמן, ילמד גם הוא להיות בעצמו רגיש וחומל.

במילים אחרות, שני הערכים החשובים ביותר לקיום האנושי בעידן החדש, ערך עצמי אותנטי ויכולת לקשר, שניהם קשורים בטבורם לקשר הראשוני והמתמשך של התינוק לדמות המטפלת – אמא – אבא.