למה אין לי חברים

למה אין לי חברים?

היא התקשרה אלי, קצת מבולבלת בהתחלה, לא בטוחה בדיוק לתוך מה היא נכנסת. המשפט הראשון אמנם היה "למה אין לי חברים", אבל מילה אחר מילה, תוך שהיא מגייסת את עצמה אל תוך הסבר מתרגש של הקורות אותה בחודשים האחרונים, שמעתי את הנחישות המציצה מתחת לפני השטח, יודעת שהילדה הזו חזקה. ותצליח.

רוני, שם בדוי כמובן, שנכנסה אלי לקליניקה בצהרי יום סתוי באותו שבוע. רוני הייתה נערה תמירה ונאה, לבושה באופן מוקפד, צעיר ונקי שתאם את סגנון הלבוש של רבים מבני גילה. שום דבר אקסטרווגנטי. היא חייכה אלי, אבל היה ברור שבחיוך הזה טמון סימן שאלה עצום – האם את בכלל יכולה לעזור?

עוד סדק בביטחון

אני נתקלת בזה מידי פעם. בני נוער שחיים בתוך זה כבר כל כך הרבה זמן. עוברים מכיתה לכיתה בלי למצוא את הקרקע היציבה לה יחלו, מאבדים עוד קצת מהתקווה בכל פעם. מנסים עוד מסגרת ועוד מסגרת, בית ספר, תנועת נוער, חוג… ומשאירים עוד שבב מהביטחון העצמי עם כל מקום בו נכשלו. נותרים עם השאלה, אולי משהו בי לא בסדר? למה אין לי חברים?

שאלה מצויינת יש לומר, מאחר וגיל ההתבגרות מאופיין בדיוק בצורך שלנו להדמות לקבוצת השווים שלנו תוך התנערות מהמוסכמות ה"הוריות". הצלחה בתהליך דורשת קודם הבנה של הציפיות החברתיות של קבוצת השווים. נשמע ברור וקל, אבל לא כך הדבר לכולם. רוני, הייתה נערה מקסימה ופיקחית, תכונותיה בצירוף למראה הנאה שלה, היו אמורות לסלול עבורה את הדרך להצלחה חברתית. אך לא כך היה. נכון לכרגע, יש לה בדיוק אפס חברות טובות. למעשה, כשהיא חושבת על זה לעומק, יש לה אפס חברות, נקודה. בגלל זה היא פה. נלחמת בבדידות בדמעות, סומכת ונפגעת, אבודה ומבולבלת. כזו הבוחרת בדרך המופנמת והסגורה, המפחדת להיפגע ונראית לאחרים מהצד ביישנית או אדישה לעיתים.

מה נסגר איתה?

למי שמבין את ההתנהלות החברתית המצופה קשה לקלוט בכלל שיש כאלו שלא. בהסתכלם מהצד על נערה כזו הם שאולים את עצמם "מה הסיפור? מה נסגר איתה?". התגובות חסרות הסבלנות מצד קרובים, חברים, אחים והורים בעניין הופכות את הקושי לכבד מנשוא.

ובכל זאת, איך שהוא, הוא שם. הניצוץ. אותו משהו שקובע אם תהליך האימון יהיה מוצלח או יכשל. הרצון, המוטיבציה, הנחישות להצליח למצוא את הפתרון, להיות מאושר. הניצוץ. ומשם התחלנו.

לתפיסתי, הצלחה בכל תהליך של אימון מתחילה באמונה שאת מסוגלת להצליח. אי אפשר לנצח בלי לשחק. וצריך ביטחון עצמי כדי להביא את עצמך לעלות למגרש בכל פעם מחדש. ומשם התחלנו. האימון ההתנהגותי קוגנטיבי מתבסס על טיפול בשתי חזיתות; החזית ההתנהגותית – דברים שאנחנו עושים במציאות והחזית הקוגניטיבית – האופן בו דברים נתפסים על ידינו. כך שהתרגילים שקיבלה ממני רוני התבססו על שתיהן.

למה אין לי חברים?

ניסינו ביחד להבין מה הופך אותה לסגורה, מופנמת ומרוחקת כל כך חברתית. שאלתי אותה עד איזה גיל היא זוכרת שהיו לה חברות ומה קרה בין הנקודה הזו למקום בו היא מצאה את עצמה

למה אין לי חברים

לפעמים החיים כולם מרגישים לבד, בגשם.

בודדה. סיטואציה כואבת שהיא העלתה התרחשה  שש שנים קודם לכן, בכיתה ה'. למרות שתמיד הייתה מעט ביישנית, אז עוד הייתה רוני ילדה די רגילה מבחינה חברתית. ואז הוזמנה למסיבה. עניין שגרתי, כל הכיתה הוזמנה וגם הגיעה. פחות שיגרתית הייתה מקלחת הקטשופ, בוץ, ביצים ומי-יודע-מה-עוד-היה-שם שספגה רגע לאחר שנכנסה. בין הדמעות והבלבול שחוותה לבין הכרזת החרם עליה, הצליחה רוני להבין שמעתה עליה להתרחק מינאי, שהיה החבר של אחת הבנות הדומיננטיות יותר בכיתה. רוני כלל לא זכרה שהתקרבה אליו מלכתחילה או שחשבה לסכל את הקשר בין אותה ילדה לאותו ילד. אבל היה מי שחשב אחרת. שקר או לא, רוני העבירה את שארית כיתה ה' וכיתה ו' בשתיקה. היא עברה לחטיבה מרוחקת אך החוויה הטראומטית והבידוד החברתי עשו את שלהם ורוני נותרה הרחק מאחור במגרש החברתי, חסרה את הכלים להתמודד או לתקן את המצב.

הקונספט באימון הוא הטמעת המחשבה או ההתנהגות שאנחנו רוצים לחזק על ידי חזרה, אימון. ההתנהגות אותה רצינו לחזק במקרה של רוני הייתה מעורבות והעזה, לדבר, להתעניין, לשתף, בניגוד לסגירות ולמופנמות שהפגינה כעת. בד בבד היה עלינו לחזק את תפיסת הערך העצמי והמסוגלות שלה. התחלנו לעבוד. מידי יום הייתה צריכה לפנות רוני לאדם בסביבתה הקרובה ולדווח בכתב על התוצאה. כתרגיל ראשוני, לא נדרשה העברת רעיונות מסובכים, שאלה על שיעורי הבית או על השעה הבאה במערכת הייתה מספיקה בהחלט. רוני תרגלה הן את הפנייה החברתית לאחרים והן את ההעזה הדרושה ליציאה מתוך הקונכייה של עצמה. במקביל, היא תיעדה את תגובות הסביבה בתהליך שהוכיח לה שמגיבים אליה באופן חיובי ומקבל.

לתפוס אותך בידיים

יש בני נוער שנכנסים אלי לקליניקה ומבצעים קסמים. הם מגיעים נחושים לקחת את חייהם בידיהם וכשניתנת להם ההזדמנות והכלים, הם תופסים אותם בשתי ידיהם ורצים קדימה. רוני הייתה כזו. בתום התהליך שארך כ -4 חודשים, רוני כבר אחזה בהבנה  ברורה של איך מצופה ממנה  להתנהג בחברה, יצרה קשרים חברתיים ואפילו הצטרפה לקבוצת בנות שחיבבו אותה והיא חיבבה בחזרה.

נכון, עוד יש דרך לעשות ועוד יהיו נפילות ודחיות. אבל הנערה המדהימה הזו הוכיחה לעצמה שהיא מסוגלת. ובעיקר, הצליחה לרדת מהמסלול עליו נסעה ולעלות על מסלול חדש, שמח ואופטימי יותר .

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s