למה אין לי חברים? למה רבים איתי תמיד? למה לא אוהבים אותי? למה אני לא מוצא/ת חברים חדשים? מה לא בסדר? פעמים רבות אני שומעת את המשפטים הנ"ל מפי בני נוער שחווים בעיות חברתיות בבית ספר ומפי מבוגרים החווים בדידות חברתית.
שונאת אותה. שונאת את הפרצופים שלה, את הפרצוף המכוער שנהיה לה כשהיא צועקת ואת השפתיים שלה שיורדות כלפי מטה. אהבת אם. ממש. שונאת שהיא לא צפויה. כל שנייה יכולה להתפרץ פתאום. שונאת שהיא צורחת על אבא, ומקללת. שונאת שהוא מקלל אותה בחזרה. כל היום הם צורחים וצועקים אחד על השני. וגם עלי. בטח הולכים להתגרש. שיתגרשו. אולי ככה יהיה שקט בבית הזה.
היא התקשרה אלי, קצת מבולבלת בהתחלה, לא בטוחה בדיוק לתוך מה היא נכנסת. המשפט הראשון אמנם היה "למה אין לי חברים", אבל מילה אחר מילה, תוך שהיא מגייסת את עצמה אל תוך הסבר מתרגש של הקורות אותה בחודשים האחרונים, שמעתי את הנחישות המציצה מתחת לפני השטח, יודעת שהילדה הזו חזקה. ותצליח.
כשדנה בת ה 14 נכנסה לחדר, מבטה היה נעוץ ברצפה. היא התיישבה על הכורסא ליד אימא שלה ושתקה. כשאימא שלה פתחה מיד, “יש לה המון בעיות חברתיות. היא לא יודעת להתנהג!”. היא דיברה על המצב החברתי שלה אבל היא לא הסתכלה עליה. האמת, שתיהן לא הסתכלו אחת על השנייה. לאחר כמה דקות של היכרות ובקשה מצידה של אימה לעבוד על "בעיות חברתיות שחוזרות על עצמן" ביקשתי ממנה לצאת ונשארנו לבד.
