כשיונית הגיעה אלי לפגישה הראשונה היא הייתה בת 31. רוקה, עדיין גרה אצל ההורים, בסיום לימודי קורס בנדל"ן. היא לא עבדה מעולם במסגרת מסודרת ולאורך זמן. התחילה ללמוד כמה פעמים והפסיקה. מספרת שרוצה מאד לעשות עם עצמה משהו. להצליח. להיות מישהי. לעזוב את בית ההורים. אבל איך שהוא, היא מוצאת את עצמה בכל פעם בסוף המסלול הרבה לפני שהתכוונה להגיע לשם. תקועה.

כבר בשיחה הראשונה התברר שהיא רגילה להיות נתמכת כלכלית  על ידי ההורים או על ידי בני זוג שהיו לה בעבר. רואה את העולם בסוג של נאיביות ילדותית, מחזיקה בפנטזיית דיסני על הנסיך העשיר שיגיע וישכן אותה בארמון ענק בארץ אקזוטית. אבל הנה היא, עדיין תקועה בבית ההורים. מפחדת לעזוב.

פחד מכישלון

כשדיברנו על קריירה עלו פחד גדול מכישלון וחוסר אמונה בעצמה שבכלל תצליח. במקביל כשהתבוננו בהתנהגות שלה לאורך השנים האחרונות זיהינו דפוסי התנהגות של חוסר התמדה, חוסר אחריות, אי סדר, חוסר בניהול כלכלי ובניהול עצמי. לאורך התהליך הבנו שהיא בוחרת להישאר במקום הילדי. ילד הוא לא אחראי, לא מנהל את עצמו. שוכח. לא מסודר.

"מה יש במקום הילדי שכל כך קשה לך לוותר עליו?" אני שואלת אותה , והתשובה עולה לאחר השתהות קצרה, "אני אוהבת להיות בחוסר האחריות הזו…" היא עונה,  "בחוסר גבולות..".

"מה זו בגרות בשבילך? 4 מילים נרדפות?" אני שואלת. שאלה שמאפשרת לי להיכנס למוח של המתאמן ולראות את הדברים מהזווית האישית שלו. "בגרות = אחריות" היא עונה, "מחויבויות. גבולות. אין חופש. לא יכולה לעשות מה שבא לי ולאפשר לעצמי מה שאני רוצה."

"אם היית צריכה לצייר בגרות מה היית מציירת ובאיזה צבע?" היא תיארה איש רציני. עצוב. שהחיים מגבילים אותו. יש לו אחריות. משפחה. ילדים. מחויבויות. צבעים קודרים, הרבה אפור.

תקועה בכלא

"זה נשמע נורא!!" אני אומרת לה, "מי רוצה בכלל להיות במקום כזה אפור, קודר, עצוב, חונק נוקשה וכובל?? המקום הזה מפחיד אותך ויוצר רתיעה, ברור למה את נמנעת ממנו ונשארת בילדי. לא רוצה להתבגר. הרי ברור שעדיף להיות במקום של חופש, לעשות מה שאת רוצה, בלי גבולות, בלי מחויבויות, בלי אחריות."

אני מזמינה אותה להוריד את המשקפיים.

"מי חופשי בעינייך?" אני שואלת.

"ילד." היא יורה מיד לפי האקסיומה שזה עתה סיימנו לדסקס.

"באמת?" אני שואלת, "ילד יכול לשכור דירה בתל אביב? הוא יכול לצאת עם חברים עד 4 בבוקר? הוא יכול לנהוג במכונית ולהגיע בעצמו ממקום למקום? האם ילד יכול לבחור לקחת לבד את צנצנת העוגיות מהמדף העליון…?"

"לא לזה התכוונתי," היא ממהרת לבטל, "את יודעת, הוא חופשי מהמקום של חוסר במחויבות, חוסר באחריות, הוא לא צריך לדאוג לפרנסה כל בוקר. אין לו את כל הדאגות של היום-יום, מטפלים בו, דואגים לו לכל הצרכים, שומרים עליו…"

"את יודעת מי עוד עונה על כל הקריטריונים האלו?"

"מי?"

"אסיר."

שתיקה

שתיקה.

דמעה.

לעזוב את הבית של ההורים

בפגישות הבאות עבדנו על החלפת התפיסה, עד שיונית ניסחה זאת בעצמה בצורה נהדרת באחד המיילים שכתבה לי בנושא –

חופש אמיתי זה לא להיות תלוי.

"אני מבינה עכשיו שרק מי שעצמאי באמת ובעל עצמאות כלכלית – יוכל להגיע למצב של חופש מוחלט ובחירה איך לחיות את חייו. ילד הוא לא באמת חופשי – הוא תלוי באחרים ותחושת החופש שלו היא אשליה, הוא לא באמת חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.

גם אני לא באמת חופשיה עכשיו.. אין לי כסף,  בית, עבודה…  רק ברגע שאהיה עצמאית – אוכל לבחור איך לחיות ממקום של חופש וכדי להיות עצמאית אני חייבת להתבגר ולנהל את עצמי. להגיע בזמן לפגישות ולמקומות, לנהל את הזמן, למצוא עבודה, לפרנס את עצמי, לעמוד במחויבויות שלי, לנהל את התקציב שלי, לשלם חשבונות בזמן. להתנהג כמצליחנית. להצליח. להתקדם.

 עד היום לא אפשרתי לעצמי להתבגר. ההתבגרות הפחידה אותי עד שלא ראיתי גם את הטוב שהיא מביאה איתה –  בגרות, בשלות, חוכמה, עומק, ניסיון חיים, יכולת דחיית סיפוקים, התמדה, מקצועיות, מימוש, התקדמות, עצמאות. משהו מעוצב יותר, שלם יותר."

חמישה חודשים לאחר מכן היא שכרה דירה לבד.